Suchergebnisse

***Angaben zur beteiligten Person Engel: David Engel ist Greenberg Professor für Holocaust Studies, Lehrstuhlinhaber der Hebrew and Judaic Studies sowie Professor für Geschichte an der New York University; zudem ist er Senior Fellow am Goldstein-Goren Diaspora Research Center der Universität Tel Aviv.

On sait depuis longtemps que les juifs furent, parmi bien d'autres au Caire, victimes de violences pendant la révolte du gouverneur ottoman Ahmed Pacha (1523-1524), et qu'ils commémorèrent chaque année leurs épreuves au cours d'une fête locale de Pourim. Ce livre mobilise pour la première fois une riche documentation en turc, italien et arabe sur ces violences et leur contexte. Il souligne l'apport de Capsali (m. 1550), dont la chronique de la révolte en hébreu, négligée par les chercheurs, est traduite ici ; il invite à reconsidérer l'histoire de la chronique liturgique ( megillah ) anonyme, donc aussi celle de la fête. Dernier avatar d'une tradition historiographique vieille de cinq siècles, il renouvelle en profondeur l'exposé des faits et l'analyse des dynamiques sociales à l'œuvre dans la révolte, en les inscrivant dans l'histoire de la transition des Mamelouks aux Ottomans en Égypte et en Syrie. It has been long known that Jews, among many others in Cairo, were victims of violence during the revolt of the Ottoman governor Ahmed Pasha (1523-1524), and that they would commemorate their sufferings each year, during a local Purim festival. For the first time, this book draws on a wealth of documentation in Turkish, Italian and Arabic on these acts of violence and their context. It highlights the contribution of Capsali (d. 1550), whose chronicle of the revolt in Hebrew – neglected by scholars – has been translated here; it also prompts readers to reconsider the history of the anonymous liturgical chronicle ( megillah ), and therefore that of the festival as well. As the last avatar of a five-century-old historiographical tradition, it thoroughly recasts the presentation of facts along with an analysis of the social dynamics at work in the revolt, contextualizing them within the history of the transition from the Mamluks to the Ottomans in Egypt and Syria

"אינני מבינה מדוע נעלמנו מהסיפור הקיבוצי," תהתה אחת ממייסדות 'הקומוניסטים העברים'. "בכל עיר ועיירה בישראל תמצא רחוב לח"י ורחוב אצ"ל, ואנחנו, שלא היינו מעטים מהם, נשכחנו. האם זה רק משום שלא הרגנו איש אלא עסקנו 'רק' בפעילות פוליטית וחברתית?" ראשיתם של 'הקומוניסטים העברים' בחבורת בני נוער, בני הארץ ועולים חדשים, שחזו בעליית הפשיזם במרכז אירופה ומזרחה ודבקו בחזון הקומוניזם הגואל, בחברת מופת שתקום בבית הלאומי היהודי לצד הבית הלאומי הערבי בארץ-ישראל. שילוב זה של לאומיות וקומוניזם עורר על החבורה הקטנה הזאת את זעמם של קומוניסטים מזה ושל היישוב בארץ מזה. בני הנוער ביקשו "לחשוב ולהחשיב", להגות בדרכים לתיקון עולם ולגרום לאחרים לחשוב על מצבה ועתידה של החברה המוקמת בארץ. עד מהרה יצאו הצעירים מחדרי הלימוד לרחובות, לאולמי התעשייה וסדנאות העבודה ולשכונות העוני. דרכם אל הפוליטיקה היישובית הייתה קצרה ואבודה מראש, וכמו מפלגות וזרמים קומוניסטיים בעולם, גורלם ועתידם נגזר בחדרי חדרים רחוקים. במוקד הקומוניזם הבינלאומי במוסקבה הוחלט, כי לא הם יישאו את דגל המהפכה האדומה בארץ-ישראל. האכזבה הייתה מרה. לאחר ניסיונות עקשניים להשתלב בשמאל הישראלי, נפלטו הקומוניסטים העברים אל מחוץ לזרם וירדו מהזירה. נותרו המחשבות הנוגות על סיכוי שהוחמץ, על שיתוף פעולה יהודי-ערבי שלא זכה להזדמנות, ועל כינונה של חברה צודקת יותר, שאלות המוסיפות להעסיק את החברה הישראלית עד היום וטרם נמצאה להן תשובה